החלטה בתיק מ"ת 17444-03-12 - פסקדין

בפני בקשה להורות על מעצרו של המשיב עד תום ההליכים.

נגד המשיב הוגש כתב אישום המייחס לו עבירות של בעילה אסורה בהסכמה בארבעה אירועים שונים, ושני מעשי סדום.

על פי האמור באישום הראשון, במהלך חודש דצמבר 2011 פגש המשיב בקטינה א.א אשר מתגוררת בסמיכות אליו בשעה שהייתה בדרכה לחנות המכולת. המשיב הציע למתלוננת טרמפ או אז נסע המשיב לכיוון אגם ירוחם שם עצר את רכבו השעין את משענת המושב עליו ישבה הקטינה. בהמשך הוריד את מכניסה ותחתוניה נשכב על גופה והחדיר את איבר מינו לאיבר מינה.

בגין כך מיוחסת למשיב עבירה של בעילה אסורה בהסכמה.

על פי האמור באישום השני, ביום 29.12.11, לאחר האמור באישום הראשון, פגש המשיב במתלוננת ואימה במרכז ירוחם ואימה של המתלוננת ביקשה מהמשיב להסיע את המתלוננת לביתה. המשיב עשה כן, ובמהלך הנסיעה קרא למתלוננת להתקרב אליו ונישק אותה על שפתיה, ליטף את חזה מעל חולצתה, הכניס את ידו לתוך מכנסיה מתחת לתחתוניה והחדיר אצבעותיו לאיבר מינה. בגין כך מיוחסת למשיב עבירה של בעילה אסורה בהסכמה.

על פי האמור באישום השלישי, מספר ימים לאחר המתואר באישום השני, ביקש המשיב להיפגש עם המתלוננת בחצר האחורית של ביתה. המתלוננת יצאה לחצר ופגשה במשיב שאמר לה כי מעוניין להיות איתה. במעמד זה המשיב הבשיל את מכנסיה של המתלוננת והחדיר את איבר מינו לפי הטבעת של המתלוננת. בגין כך מיוחס למשיב מעשה סדום בקטינה אשר מלאו לה 14 שנים, טרם מלאו לה 16.

על פי האמור באישום הרביעי, ביום 4.1.12, בעת ששהתה המתלוננת בביתה על מנת להתאושש מניתוח המשיב הגיע אל ביתה, ביקש להיכנס לתוכו ותוך כך השכיב אותה על הספה, הפשיט מכנסיה ותחתוניה והחדיר את איבר מינו לאיבר מינה עד הגיע לסיפוקו.

על פי האמור באישום החמישי, כשבוע לאחר האמור באישום הרביעי, המשיב הגיע לביתה של המתלוננת וביקש ממנה שתתן לו תכשיטי זהב של אימה וזו סירבה. בהמשך המתואר לעיל, השכיב המשיב את המתלוננת על המיטה, הפשיט אותה מבגדיה והחדיר את איבר מינו לאיבר מינה.

בהמשך הורה למתלוננת למצוץ את איבר מינו וזו מילאה אחר הוראותיו. בגין כך מיוחסות למשיב על פי אישום זה עבירות של בעילה אסורה בהסכמה ומעשה סדום.

במהלך הדיון שנערך בפניי ביום 18.3.12, וכן בהשלמת טיעון בכתב שהוגש לבית המשפט, חלק ב"כ המשיב על קיומן של ראיות לכאורה וטען באריכות במה שלדבריו הינו חוסר מהימנות בולט של המתלוננת העולה מתוך הודעותיה כאשר לדבריו גם המבקשת לא מצאה לנכון לרכוש אמון לחלקים רבים מגרסתה ועל כן לא ברור מדוע זו מבקשת מבית המשפט ביחס לחלקם האחר של הדברים כי ירכוש להם אמן ויקבע קיומן של ראיות לכאורה.

ראשית, זה מציין כי ביחס לאירוע באגם, (האישום הראשון), כי המתלוננת מספרת במספר הודעות שהדברים נעשו בניגוד לרצונה ורק לאחר שנערך ראיון עימה בפרקליטות, ורק לאחר שהוצאו פרטי שיחות טלפון, זו חוזרת בה ומציינת כי פחדה לציין שהדברים היו בהסכמה ועל כן שיקרה. כך גם ביחס לאירוע זה, המתלוננת סותרת עצמה בעדותה המרכזית מיום 4.3.12, כאשר בתחילה מוסרת כי לא הייתה חדירה ואילו בהמשך משנה גרסתה. עוד זה מפנה, לכך שהמתלוננת מתארת את "אירוע האגם" לאחרים תוך שהיא ציינה שהמשיב עיקם לה את היד והיא התנגדה ואז הוא נתן לה סטירות.

בנוסף, ב"כ המשיב מפנה לאירוע אותו מוסרת המתלוננת אשר אירע בקופת החולים ולפיו המשיב בעל אותה בקופת החולים ואילו בעדות מאוחרת מיום 7.3.12 חוזרת בה ואומרת כי לא היה בכלל. זה מוסיף ומציין כי אם ביחס לאירוע באגם, השינוי נוגע ביחס לשאלת ההסכמה הרי שכאן אין מחלוקת שהאירוע בקופת חולים כלל לא היה חרף העובדה שהמתלוננת מוסרת פרטים רבים לגביו.

בהמציאה אירוע שלם ללא ביסוס משפטי לא נטען לרכוש כל אמון ליתר דבריה המתוארים בתלונתה. מעבר לכך, חוות הדעת הפתולוגית הראשונית  אינה תומכת בביצוע מעשה סדום.

המשיב מצידו, אינו כופר בקשר טלפוני ובהיכרות עם המתלוננת ובכך גם יש כדי להסביר את דברי עדותו של שי אדרי לפיהם הבחין במשיב ובמתלוננת ברכב, עדות אשר ממילא אין לרכוש לה אמון רב נוכח סכסוך בין המשיב לבין שי אדרי. בסופם של דברים, נוכח אותם קשיים ראייתים, ב"כ המשיב מציע לשחררו בתנאי הרחקה מהמתלוננת או לחילופין תנאי מעצר בית חלקי.

ב"כ המבקשת במהלך הדיון שנערך בפני וכך במהלך השלמות הטיעונים בכתב, מודע, לשינוי הגרסה של המתלוננת ביחס לאישום הראשון בעקבות קבלת פלט שיחות הטלפון, אולם לדבריו, "לאחר בחינת התיק על ידנו הוחלט על הגשת כתב אישום כפי שמפורט בו, בהשמטת הטענות של המתלוננת כי האירועים אירעו בניגוד להסכמתה, הכל מתוך אחריות לבחינת מכלול הראיות"

הלכה למעשה, כל המשך הטיעון בכתב מפנה לתיאור בהודעותיה השונים המבסס את המיוחס למשיב בכתב האישום. כך גם לחיזוק מפנים לעדות אימה של המתלוננת בדבר מצבה הנפשי ולעדות אחותה אשר גם כן מתארת את מצבה הנפשי.המבקשת מפנה להודעת העו"סית של הפנימייה ואת התיאור של האירועים אותו היא סיפרה לה וכן להודעת מנהל הפנימייה והמדריך אשר גם בפניהם גוללה חלקים שונים של המעשים שביצע בה המשיב לכאורה.

לאחר ששמעתי את טיעוני הצדדים, וקראתי את חומר החקירה שהובא לעיוני הגעתי לכלל מסקנה כי בתיק זה קיימות ראיות לכאורה אולם קיימת בהם חולשה ממשית, אשר יש בה כדי להשפיע על שאלת שחרורו של המשיב לחלופת מעצר.

אקדים ואציין כי צודק ב"כ המשיב כי בשעה שהמבקשת בעצמה אינה מאמינה לחלקים רבים מגרסתה של המתלוננת אשר כאמור חוזרת בה מחלק מהדברים ומשנה פרטים בחלקם האחר, ישנו קושי ממשי לרכוש אמון ליתרת הדברים אשר לגביהם הייתה לכאורה עקבית. בכל הכבוד, לא ניתן לטעון כי מתוך "אחריות לבחינת מכלול הראיות" המבקשת בוחרת לייחס למשיב את הרף הנמוך של העבירות המגולמות בהודעות המתלוננת ובכך לכאורה ליתן מענה לכל אותן תהיות וסתירות מהותיות הקיימות בהודעות השונות.

המתלוננת בהודעתה הראשונה מספרת תיאור של אנוסה באגם, כאשר לדבריה העיפה אותו מעליה וראתה שזה לא עוזר ולא יכלה לעשות כלום ולא הסכימה, סגרה את הרגליים וכיוצא באלה. והנה כי כן, בהודעתה מיום 7.3.12- רק לאחר שהתקבלו פלטי התקשורת המלמדים על קשר אינטנסיבי בינה לבין המשיב מספרת לראשונה כי "התחלתי להתקשר אליו, והבנתי שהוא מבין אותי, והוא נותן לי חום, בקיצור התאהבתי בו, ואז במקרה באגם זה היה עם... אני וד' הגענו לאגם, אז הוא הוריד את המושב איפה שאני ישבתי, ואז אני הורדתי את המכנסיים שלי וגם את התחתונים והוא הוריד את שלו, ואז הוא עלה עליי והיה חדירה."